בזמן קרוב מאוד למאורעות אלו, בעוד בית המקדש מתנשא בתפארתו ומלך מבית חשמונאי עומד בראש עם ישראל, הועלו על גבי הכתב ותועדו בפירוט רב כל קורות אותם הימים. בחיבור זה, שלימים יקרא בשם ספר מקבים א׳, תיאר הכותב את הרדיפות והצרות שהגיעו על בני ישראל מידו של אנטיוכוס הרביעי, המכונה אפיפנס, המלך מבית סלווקוס שמשל בסוריה ובארץ הקודש, ובעטיים של יהודים בוגדים ומפרי ברית שהתיוונו; את גזירות השמד ומסירות נפשם של היהודים לקיום המצות; את קנאתו של מתתיהו בן יוחנן בן שמעון בן חשמונאי הכהן לתורה וקריאתו למרד ביוונים, מלחמות בנו יהודה המקבי ואנשיו המעטים והחלשים נגד הגוים הגבורים והמרובים, ואת תשועת ה׳ והנצחונות היהודיים, טהרת המקדש ובנין המזבח מחדש וקביעת חג החנוכה לדורות הבאים. בהמשך מספר המחבר על התלאות שלא פסקו, על מצוקתם של יהודי הגליל והגלעד שסבלו מרורות מאת שכניהם הרעים ועל היחלצותם של יהודה ואחיו לעזרתם; על סופו של אנטיוכוס הרשע, ועל יורשיו וממשיכיו שלא חדלו מלהלחם בישראל; על המפקד הסלווקי ניקנור שהניף ידו בגאון על המקדש ורצה להחריבו, ועל מפלתו הגדולה שלאחריה נקבע י״ג באדר ליום טוב ושמחה; על פעולותיו המדיניות של יהודה ועל חירוף נפשו עבור עמו ונפילתו בשדה הקרב. הסופר מוסיף לכתוב על הנהגת ישראל בידי אחי יהודה, יונתן ושמעון בני מתתיהו, על מלחמותיהם וגבורותיהם, על כריתת בריתות ידידות עם המלכים והעמים הקרובים והרחוקים, ועל עשייתם הרבה של שמעון ויונתן בבנין וביצור ירושלים וערי יהודה ובהרחבת תחומי השליטה היהודית בארץ ישראל. החיבור מקיף משך זמן של שלושים וארבע שנים (ג״א תקצ״א–תרכ״ה), והוא נחתם עם פרשת הרצחו של שמעון והתמנותו של יוחנן (המכונה גם הורקנוס) בנו לכהן גדול ונשיא תחתיו.
