נולד לרב יצחק מתתיהו, דיין ובורר בפינסק, שהיה מקורב לרבי אשר מסטולין (הראשון). בצעירותו התקרב והפך לאחד מחשובי תלמידיו של רבי נח מלכוביץ' ושל ממשיך דרכו רבי משה מקוברין. אחר פטירתו של רבו מקוברין בכ"ט בניסן תרי"ח, בחרו בו התלמידים כממשיך הדרך והכתירו אותו כאדמו"ר.
ניהל את חצרו ואת ישיבתו בעיר סלונים, ומכאן שמה של החסידות.
חיבר וכתב חיבורים רבים, חלקם בדרך הקבלה.
חיבורו החשוב "יסוד העבודה" נמנה בין ספרי החסידות הבודדים שלא נכתבו על ספר פרשיות התורה, אלא כמשנה סדורה המבארת את עיקרי תורת החסידות. חלק נכבד מספרו זה עוסק בביאור תורה לשמה, בו הוא חולק על הרב חיים מוולוז'ין הסובר כי מהותה של תורה לשמה הינה לימוד לשם ידיעת התורה וסובר, כי לימוד התורה מטרתו להידבק בה' על ידה. נושא זה נמנה בין הנושאים השנויים מאז במחלוקת בין החסידים למתנגדים.
כמו קודמיו בשושלת "לכוביץ'-קוברין-סלונים", גם הוא נודע בזיקתו המיוחדת לארץ ישראל ויישובה ועודד רבים מחסידיו לעלות אליה. צעדו האמיץ והנדיר בפעילותו זו הייתה העובדה ששלח בשנים תר"ל-תרל"ד שלושה מנכדיו הצעירים לעלות לארץ בעודם כבני 13 שנים. כאשר חסידיו ומקורביו הביעו בפניו את פליאתם על צעדו זה אמר, כי "תבוא תקופה של הסתר נורא... וברצונו שתתקיים פינה של חבורתנו בא"י כדי שיהיה סביב מי להתלכד". חסידי סלונים ראו מאז בפעולתו זו רוח הקודש, כיון שבצעד זה אכן הבטיח את המשך מורשתו, לאחר שמרבית חסידות סלונים הושמדה בימי השואה, ומחבורה זו שהתקיימה בא"י שוקמה מחדש החסידות בארץ ישראל.

נפטר בי"א בחשוון תרמ"ד, ונקבר בעיר סלונים. ממשיכו באדמו"רות היה נכדו רבי שמואל וינברג ה"דברי שמואל".