רב שיח - בין הרב לקהילה  2 כר' / הרב רמי רחמים ברכיהו.  

הספר רב שיח מאגד 295 תשובות שכתב הרב רמי ברכיהו, רבו של הישוב טלמון במשך השנים לבני קהילתו, 
בעלון היישובי הנקרא עטלמון. שמו של הספר "רב שיח" רומז על סגנון התשובות - שיח תורני מזמין של רב עם בני קהילתו, בעיקר סביב שאלות בעלות השלכות על חיי קהילה.
המוקד בספר זה אינו רק המשא ומתן ההלכתי כפי שמקובל בספרות השו"ת, אלא בעיקר דרך הרצאת הדברים לבני הקהילה השואלים.
מגוון השאלות וסגנונן מגלה שהקהילה אכן נענתה להזמנתו של הרב לשיח פתוח,  שיח של רב קהילה העומד מול הציבור ומסביר את עמדתו, מתוך אמון שהציבור המצוי בסבך העולם והתרבות, רוצה להיפגש עם דבר ה' ולקבל הדרכה רוחנית מרוממת ומעצימה.

 ראיון בעיתון במוסף שבת - מקור ראשון עם הרב ברכיהו, בעקבות חטיפת ורצח שלושת הנערים בגוש עציון.
הרב רמי ברכיהו, רב הישוב טלמון, ליווה במשך החודש האחרון את משפחת שער בהכרעות קשות, כמו למשל האם להזמין את מירי מסיקה לעצרת בכיכר, את יאיר לפיד להספיד והאם לערוך הלוויה נפרדת. משכונת הבוכרים וקירבה לרב עובדיה לתורת הרב קוק ואל הישראליות

טלמון. השבוע. יום שני בבוקר. שער הכניסה ליישוב לכלי רכב נפתח כמו מאליו, לאחר כמעט חודש שבו נפתח  שוב ושוב, מורגל בביקורי פתע ובפרצופים לא מוכרים ברחובות, מכניס אל קרבו אורחים מכל קצות הארץ והעולם – מנהיגים, רבנים, אישי ציבור, נערים מודאגים.

עכשיו שקט כאן: קבוצת ילדות יוצאות עם גננת לחצר; מכונית אחת עוברת, בעצלתיים. שקט שאחרי סערה. הרחובות ריקים, יישוב שלם שהתאגד והתאחד למען מאבק שנגדע כל כך מהר והסתיים בשלושה קברים בבית העלמין במודיעין מנסה לחזור לשגרה, כאילו אפשר בכלל לחזור.

כשמשפחות פרנקל, שער ויפרח קמות מן השבעה על בניהן, מדינת ישראל כבר נמצאת במקום אחר – סוערת סביב הירצחו של הנער מוחמד אבו חדיר, והחשדות שלפיהם יהודים ביצעו את מעשה הרצח. "זה נורא ואיום מבחינה מוסרית", אומר לי הרב רמי ברכיהו בביתו בטלמון, "זה מוריד אותנו למטה ושובר את כל מה שהצלחנו לבנות כאן בחודש האחרון". הרב ברכיהו, רב היישוב, נדרש בחודש האחרון לנווט קהילה שאחד מבניה נחטף, לתווך בין קולות של בלבול וספק, לתמוך במשפחות ולסייע בקבלת החלטות על טיבו של המאבק להשבת הבנים.

כיצד מצליחים לקלוט אירוע שכזה ולעמוד בראש קהילה בימים כל כך קשים? אילו תשובות הוא נדרש לתת, וכיצד השפיעה החטיפה על היישוב כולו? ביום שאחרי, כך נדמה, הרב ברכיהו מוטרד בעיקר מן השאלה כיצד ניתן לתרגם את הישגיו של המאבק הזה בעיניו – אחדות לאומית חובקת-כול – אל היומיום המשוסע והפלגני.

אירוע כלל ישראלי

לפני ארבעה שבועות, ביום שישי בבוקר, התעורר הרב רמי ברכיהו, יחד עם כל היישוב, למציאות חדשה. גיל-עד, בנה של משפחת שער, לא חזר הביתה. כשהגיע הרב ברכיהו לבית המשפחה הוא הבין שהוא עומד בפני סיטואציה שמעולם לא התנסה בה. "אין שום בית ספר שמכין רבנים להבין שיש אירוע, להתכונן לאירוע, להיות בו", הוא אומר, "אני לא יודע איך מלמדים להתמודד עם זה. אין הכנה מוקדמת לדבר כזה. כל העולם הרוחני הפנימי שלך צריך לבוא לידי ביטוי בזמן קצר, ביכולת שלך להתמודד עם האירוע, לתת מענה למה שקורה".

וזה מתחיל מהשיחה בבית הכנסת בליל שבת, למחרת החטיפה.

"כן. השיחה צריכה להתייחס לאירוע. זו הייתה פרשת שלח, שבה המילה 'עדה' מופיעה כמה פעמים. דיברתי על זה שאנחנו נתמודד עם המציאות החדשה הזו כעדה, כקהילה אחת. יש ביישוב הזה שתי שכונות, יש ותיקים ויש צעירים, יש כאן נוער ששואל שאלות. זה מורכב. חיים כאן נערים בגיל של גיל-עד;  חבר'ה שלמדו איתו באותה ישיבה. והמסר היה אחד: אנחנו קהילה, אנחנו נלווה את כולם, נעזור לכל מי שצריך. אלו דברים שכל עובד סוציאלי יכול לומר, אבל כשרב אומר את זה, נותן לגיטימציה לכאב, זה נשמע אחרת".

במוצאי שבת נפל האסימון. הסיקור התקשורתי, אנשי הציבור והפוליטיקאים שפקדו את היישוב, החיזוקים מסביב – כל אלה הכניסו את היישוב לאווירה אינטנסיבית, הבהירו לכולם שהשגרה לא תשוב לטלמון בזמן הקרוב. "במוצאי שבת הבנתי שזה לא אירוע של טלמון", אומר הרב ברכיהו.

"עם ישראל כולו השתלט על האירוע. כל עם ישראל הרגיש שזה סיפור שנוגע אליו, שזה סיפור של כלל האומה. ממוצאי שבת מתחילים להגיע חברי כנסת, רבנים, זמרים, אנשים מכל הארץ, ומתחילות להגיע שאלות – הגיעו אנשי תקשורת בשבת, כן לפתוח את השער או לא לפתוח את השער? להביא אוכל או לא להביא אוכל? וכל ההכרעות הן מיידיות. כל החושים שלך מופנים לאירוע הזה. אני עוד מנסה, עכשיו, להבין איך זה כל כך תפס. מדובר פה על שלושה נערים מהציונות הדתית, שלמדו בישיבה בגוש עציון, שעלו על טרמפים, אמהותיהן מכסות ראש, משפחה אחת מתנחלת. קיבלתי מכתבים ומיילים מאנשים שלא דיברתי איתם שנים, אנשים שלא קשורים לתורה ומצוות, אנשים מרגישים שזה סיפור שלהם. משהו שם תפס".

ההבנה שהאירוע הוא לא אירוע של טלמון השפיעה על ההחלטות שהתקבלו במאבק קצר הימים להשבת הנערים. "כשאתה רואה מה נוצר פה ב-18 הימים שלא ידענו בהם מה קורה, אתה מבין שנפרצו פה מחיצות. הגיעו לכאן רבנים מכל המגזרים, אנשים חילונים, מסורתיים, שמאלנים, קיבוצניקים. וכשאתה מבין שמשהו פה קורה, אתה לא יכול להתייחס לאירוע הזה כמו שאתה מתייחס לאירוע בשגרה. אני חושב שכמו שיש אינטליגנציה רגשית וחברתית, כך יש אינטליגנציה רבנית. ואינטליגנציה רבנית זה להבין את האירוע, להבין שיש פה משהו שצריך להתייחס אליו בכלים לא שגרתיים. יש בהלכות פיקוח נפש מושגים שמנסים להביע מצב שבו הרב מתייחס למציאות חריגה".

פיקוח נפש וקול באשה

אחת השאלות שהגיעו לפתחו של הרב ברכיהו נגעה לעצרת שהתקיימה בכיכר רבין. אופיר שער שאל את הרב ברכיהו האם, לדעתו, אפשר להזמין את הזמרת מירי מסיקה להופיע בעצרת. "הופעה של זמרת היא איסור דרבנן של 'קול באישה ערווה'", הוא אומר, "אבל מצד שני פיקוח הנפש של הנערים עומד על כף המאזניים. היה ברור לכולנו שצריך לחבר את עם ישראל, והבנו שאם לא תופיע זמרת בכיכר האירוע ייתפס כמגזרי, ולא מתאים להיות מגזריים עכשיו. כשאתה מדבר אל עם ישראל בכיכר רבין, אתה צריך לדבר בשפה שעם ישראל מתחבר אליה. צריך לדעת מתי להפעיל את הפתרונות ההלכתיים, ולא בהכרח ללכת למקום של האיסור דרבנן. העצרת הייתה אחד הרגעים האלה".

ועוד רגע היה כשבחרתם להזמין לכאן, לטקס האשכבה של גיל-עד, את שר האוצר, יאיר לפיד. לא את בנט, אפילו לא חבר כנסת דתי או קרוב למחנה הלאומי, אלא דווקא את לפיד שמזוהה כמי שמקדם סדר יום אזרחי במדינה, כמי שאמר שהכסף תקוע בין יצהר לאיתמר.

"כשפנו אלינו מהממשלה ושאלו מי ינאם בלוויה, באופן טבעי עלה שמו של בנט. אבל שאלתי את בת-גלים ואופיר האם הם מוכנים לחשוב מחוץ לקופסה. אמרתי להם – בואו נחשוב על מישהו שהוא הכי רחוק מאיתנו, אבל יבטא משהו שניסינו לשדר פה במשך שבועיים. ואז עלה השם של יאיר לפיד. הם התלבטו לא הרבה זמן והחליטו ללכת על זה. כשנסענו ללוויה שאלתי את בת-גלים ואופיר מה לדעתם זה שידר לעם ישראל. הם אמרו שזה שידר שאנחנו ממשיכים לבטא את האחדות. אמרתי: נכון, אבל אני רוצה להגיד לכם עוד משהו. זה שידר שמה שאנחנו עושים פה כבר שמונה-עשר ימים זה אמת. זה לא היה סתם, מתוך אינטרס שלנו. זה היה אמיתי. כשאתה מזמין את האדם הכי רחוק ממך להספיד בלוויה, אתה אומר – זה אמיתי. זה אמיתי.

"לא שיחקנו כאן שום משחק. השדר הזה שניסינו לשדר כאן לא צמח אתמול. אנחנו כבר שנים מנסים ליישם את האחדות הזו במציאות קהילתית. ופתאום כשיש אירוע כזה, הכול צף ועולה החוצה, כמו שאנחנו. גם בתוך היישוב נפרצו גבולות. היישוב כולו הפך להיות 'עדה'. הייתה פה הבנה שיש אירוע שהופך אותנו לקהילה אחת. קראתי לאנשים לסלוח אחד לשני, כי בחיי קהילה, כמו במשפחה, יש ריבים ואינטריגות. ואנשים ביקשו סליחה, התחבקו. הקהילה התעצמה מהסיפור הזה, גדלה, התפתחה, הפכה להיות מחויבת. תחושת הערבות והאחריות והאחדות הפכה להיות משהו ממשי".

כפסע ביני לש"ס

את הרב רמי ברכיהו קשה להכניס לתבניות מקובלות, לפחות בהקשר הציוני-דתי. הוא גדל בירושלים במשפחה בוכרית, למד בישיבה התיכונית חורב, ונמשך בצעירותו לשכונת הבוכרים, שם התגוררה משפחתו המורחבת. אז, באמצע שנות השמונים, הדמות הדומיננטית בשכונת הבוכרים הייתה זו של הרב עובדיה יוסף, שהיה בשלהי ימיו ברבנות הראשית לישראל, ערב הקמת ש"ס.

רמי הנער שמע מדי שבוע את שיעוריו של הרב עובדיה, והפנים את האתוס ההלכתי-ספרדי שהטמיע בשומעיו. "כפסע היה ביני לבין החלפת הכיפה הסרוגה בכיפה שחורה", הוא אומר בחיוך, "יכולתי להיות היום רב ש"סניק. הושפעתי מתורתו של הרב עובדיה, אנשים בקהילה באו לשאול אותי שאלות, רבנים ספרדים הכירו אותי. זה היה יכול לקרות". אך רמי ברכיהו הלך ללמוד בישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, ושם פגש את תורתו של הראי"ה קוק.

"יום אחד נתקלתי באיגרת המפורסמת שהרב קוק כתב לרידב"ז", הוא נזכר היום בערגה. "הרידב"ז הקשה על הרב קוק בעניין היחס שלו לחלוצים, והרב קוק ענה תשובה שהדהימה אותי. הוא כותב שאלפיים שנה דיברנו בשפה נוקשה, הוצאנו מתוך החברה את מחללי השבת והכופרים, אבל עכשיו מתחיל לקרות משהו שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו. אנחנו נמצאים בתקופה אחרת, בדור של עקבתא דמשיחא, שבו יש כלים אחרים לבחינת הרשעים. ולכן, אולי מבחינה חיצונית הם עושים מעשים לא טובים, אבל בפנימיותם הם טובים מאוד. ואני קורא את האיגרת ונדהם מהגודל, מהעוצמה, מהיצירתיות. הרגשתי שמצאתי לי רב שנתן לי משהו שלא קיבלתי קודם. היו בתקופתו של הרב קוק הרבה תלמידי חכמים חשובים, אבל אם דיברנו על לתפוס את האירוע – הוא תפס את האירוע".

כי מה? מה היה שונה בשכונת הבוכרים, בעולם שממנו באת?

"בשכונת הבוכרים המשיכו לחיות את העולם הדתי הקלאסי, אבל היה שם המון חיבוק של אנשים, התייחסות חמה, רגשית. ובא הרב קוק ואומר שזה לא עניין של רגש, זו היכולת שלנו לגלות את הרוח הזו שנמצאת בעולם ולהוציא אותה אל הפועל, להגיד – הכוח הזה שמניע אתכם, הציונות, הוא כוח רוחני, דתי, א-לוהי, שנמצא בכם ואתם לא תמיד מכירים אותו. אני מרגיש שזה מדבר אליי, מגדל אותי, מעצים אותי, והפכתי להיות תלמידו של הרב קוק. וביום מן הימים אני הופך להיות רב, ופתאום אני מגלה שהתורה הזו נשארה גלמודה. ממשיכים לדבר אותה, לדקלם אותה, אבל אף אחד לא מצליח לקדם אותה בעידן שבו אנו חיים".

למה זה קורה?

"זה קורה כי העולם הדתי השמרני, הקפדני, שמדקדק על קוצו של יוד, הוא סוג של בלם שלא נותן לתהליכים להתפתח. אתה רואה יותר ויותר רבנים מתעסקים בקטנות, באמירות דוגמטיות. לא מצליחים להתקדם לעבר גילוי הרוח הגדולה הזו אצל עם ישראל, כי המפגש עם העולם הדתי, ההלכתי, תוקע אותם. הפכנו להיות יותר דתיים ופחות רוחניים. ובחודש האחרון התגלתה הרוח הזו. התגלה שיש לאומה הזו רוח א-לוהית שמחברת בין האנשים. קרה פה משהו מדהים.

"בת-גלים, רחל ואיריס פרצו גבולות. רב אחד אמר לי בלוויה: הרב רמי, תדאג שתהיה בלוויה הפרדה בין גברים ונשים, זה לעילוי נשמת הנערים. ואני מסתכל על עם ישראל שבא בהמוניו, ואומר לו: אתה מבין מה קורה פה? עם ישראל פרץ את הגבולות, פרץ מחסומים, פרץ חומות. הכול נפרץ. והמפגש הזה בין החומות והביצורים מחייב אותנו כרבנים לנסות להתמודד התמודדות הלכתית עם הרוח הזאת. דרך הסיפור הזה הקב"ה אומר לנו – בואו תכירו את רוח ישראל לא רק מהספרים אלא גם מהחיים. ובשביל לשמר את הרוח הזו, צריך לפעמים להיות גם קצת יצירתיים. זה תפקיד הרבנים לא פחות מאשר שמירה על ההלכה וחומות הדת".

יש לי כאן חברים

כבר עשרים שנה שהרב רמי ברכיהו מכהן כרב בטלמון, תקופה שבה גיבש את קווי הפסיקה שלו ואת אופי המנהיגות הרבנית שבה הוא מאמין.

"אני גדלתי אצל הרב עובדיה, שהאמין שתלמיד חכם מחויב לאמת שלו. כאן, ביישוב, פסיקת ההלכה הציבורית היא מחייבת, אבל אנשים יכולים לשמוע את הרב ולהביע עמדה אחרת, וזה לגיטימי. יש היום יותר מדי רבנים שמגדלים תלמידי חכמים שפשוט מדקלמים אותם. אני זוכר שבכל פעם שבה היינו באים לרב נחום אליעזר רבינוביץ' עם שאלות בהלכה, הוא היה אומר לנו – ומה אתה חושב? ואז הבנו שהוא מנסה לחנך אותנו לעצמאות מחשבתית. זה נכון בהלכה, ובתחומים אחרים. החיים הקהילתיים לא בנויים על פסיקת הלכה, אלא על מנהיגות תורנית.

"אני מאמין שהמשמעות של המושג 'דעת תורה', שבעולם החרדי הוא מחייב ובעולם הליברלי בדרך כלל אין לו מקום, היא אמירה רבנית שאינה מחייבת. הרב מחויב לדבר על כל מה שנראה לו נכון, ואנשים יכריעו בעצמם. אם יש משהו שחשוב לי לומר אני אומר אותו, אבל אני נותן מספיק מקום לאנשים להרגיש מחויבים לעצמם. אני מעודד את החשיבה העצמית ואת היכולת להביע דעה. אנשים כאן מעירים על דברים שאני אומר וחולקים עליי, וזו, בעיניי, פסגת הרבנות שלי.

"לרב יישוב, בשונה מרב קהילה בעיר, יש השפעה, יש מעמד אחר ומשקל אחר, וזה גם מה שמחייב את הרב להיזהר יותר. אני מאמין בציבור שאני חי בתוכו, ומתוך הציבור הזה אני מנסה לעבוד. במציאות של יישוב אי אפשר לבחור בית כנסת אחר – כולם גרים כאן ביחד. זו הסיבה שאני משתדל להיות רגיש לאנשים שחיים כאן. תחשוב על אדם שקונה פה בית ומשקיע כמה מאות אלפי שקלים, ולפתע הוא נתקע עם רב שהקו שלו שונה משלו. לכן גם אם אדם לא מסכים איתי אני מכבד אותו ונותן לו מקום. אני מאמין שזה מצמיח אנשים. אני לא אאוטסיידר כאן, לא מורם מעם. אני חלק מהקהילה, יש לי כאן חברים. כשהגעתי לפה הבנתי שאני לא רוצה להיות אדם בודד".

הספרדים הם לא פחות

נדמה שהרב ברכיהו מעולם לא הרגיש אאוטסיידר, גם לא בצעירותו, כבן למשפחה מזרחית בציבור הציוני-דתי שהיה אז ברובו – ועודנו כיום – אשכנזי. "אף פעם לא הרגשתי רגשי נחיתות", הוא אומר, "אף פעם לא נתנו לי תחושה שהספרדים הם פחות. גדלתי בתחושה שאני שווה בין שווים, וחשוב לי לומר את זה, כי אני יודע שיש אנשים שיצאו עם תחושה אחרת. אבל מעבר לזה – אני חושב שקורים בשנים האחרונות תהליכי התקרבות שהופכים את השאלה כמעט ללא רלוונטית.

"אני רואה את זה במשפחה שלי: אשתי נולדה בהולנד, אמא שלה נולדה באנגליה, וההורים שלי בוכרים. מה זה אומר על הילדים שלי? הכלה שלי פולנייה, מה זה אומר על הנכדים שלי? שמונים אחוז מתושבי טלמון הם אשכנזים, ואני רב מזרחי, ומוצא שפה משותפת עם כולם. בבית הכנסת בטלמון אנחנו מתפללים שבת אחת בנוסח אשכנז ושבת אחת בנוסח עדות המזרח. דברים משתנים, ואני חושב שאנחנו מפספסים כשאנחנו מקטלגים לעדות ולמגזרים".

מה לגבי שינויים במבנה בית הכנסת, במקומן של נשים בקהילה? אתה בוודאי נדרש ללא מעט שאלות בתחום הזה?

"בוודאי. טלמון היא קהילה תוססת, דינמית. יש דברים שאני מרגיש שהקהילה מוכנה לקבל, ואז אני מסביר את עצמי ומזמין את הקהילה להגיב. לפני שנה היה כאן דיון על קדיש לנשים, והתרתי לנשים לומר קדיש כאשר יש גם גבר שאומר קדיש. אמרתי את זה גם לאופיר, אבא של גיל-עד. גיל-עד היה בן יחיד, ואמרתי לאופיר שאחרי 120, בנותיו תוכלנה לומר עליו קדיש בטלמון. אלה דברים שלא הייתי אומר לפני עשר שנים.

"הנה אך לאחרונה נערך מפגש רבנים וביקשו ממני לשאת דברי פתיחה על התמודדות הלכתית עם שאלות הזמן. הבאתי את דבריו של הרב יחיאל יעקב ויינברג, מחבר השו"ת 'שרידי אש' שהתיר לבנים ובנות לשיר יחד שירי קודש, ושאלתי מה אפשר ללמוד מן הפסיקה הזו. היו שם רבנים שאמרו: מה זה צריך להיות? רב צריך לאחוז במטה, להגיד אמירות ברורות, מה ההתרפסות וההתכופפות הזו? ואני אומר: אפשר לפסוק לחומרה, אפשר לאסור, אבל קודם כול צריך להתייחס, להתמודד, להקשיב למה שקורה ולשאול את עצמך מה זה אומר.

"רבנים בכל הדורות התמודדו באומץ עם רוח הזמן, ונתנו תשובות. הרב קוק אמר דברים מרחיקי לכת על בית ספר 'בצלאל' ועל החלוצים ועל האוניברסיטה העברית, ולפעמים נראה לי שאם הוא היה חי בימינו, הרבנים בציונות הדתית לא היו נותנים לו מקום, כי הוא היה נחשב בעיניהם לחדשן ופורץ גבולות. צריך ללמוד מהעוצמה הזו. זה חסר היום. אני מרגיש שמתעסקים יותר מדי בוויכוחים בינינו ופחות ברוח הגדולה. ברגע שאתה שם את המשקל רק על הוויכוחים וההתקוטטויות בין הרבנים, אין רוח גדולה. הרוח הגדולה היא היכולת שלנו להבין שיש כאן רוח לאומית, שמבקשת וצמאה לדבר השם רלוונטי לחיים ומרומם את המציאות. אבל כשאתה כל היום מתעסק במאבקים בין בתי מדרש, זה הופך את התורה לקטנה".

נגלה סבלנות

אתה מדבר על האחדות הגדולה הזו, אבל אולי האחדות הזו מתגלה רק בעתות משבר, בחטיפה? בסופו של דבר יש כאן תפיסות עולם שמתנגשות זו בזו. יאיר לפיד בא לספוד בטלמון, אבל הוא עדיין מאמין שטלמון לא צריכה להיות כאן. 

"אני חושב שבאופן פשוט, כשאנחנו מצליחים לראות מה מאחד בינינו זה עוזר לנו להתמודד גם עם מה שמפריד. הרי לא משנה מה נעשה כאן, לא נוכל להישאר בטלמון בלי רוח העם. לא נוכל לחבר את עם ישראל לתורה בלי שאנחנו מרימים את רוח העם ומציפים את הרוח הלאומית, שהיא רוח א-לוהית, שמניעה אותו. אין בררה. ואם אתה גורם ליאיר לפיד לבוא לכאן, ואתה יוצר איתו סוג של שיח ומכנה משותף רחב יותר של 'ואהבת לרעך כמוך', אולי הוא לא ישנה את דעתו על המקום הזה, אבל אני והוא נבין שאנחנו מחוברים אחד לשני, שאנחנו מאותו עם ויש לנו אותה רוח, והסיפור של גיל-עד הוא הסיפור שלו, אפילו שהוא מתנחל. אם זה לא יהיה, לא יהיה פה כלום, וזו באמת קטסטרופה".

אתה מפחד מהיום שבו רוח העם כבר לא תהיה עם טלמון?

"לא. אני מאמין שבפעם הבאה שהרוח הזו תתגלה, היא תגיע לקומה עוד יותר חדשה ועמוקה ועוצמתית, עד שיבוא משיח, וירים את הכול למקום הנכון ביותר. הכול בתהליכים, וצריך המון סבלנות. אנחנו בדור שאין בו סבלנות, אבל היהדות משדרת לנו שמה שחשוב זה סבלנות. אבות אבותיי, בגלות, לא ראו מדינה וצבא וארץ ישראל. הם היו שם בחושך, האמינו, גילו סבלנות, אז אני לא יכול לגלות סבלנות כשאני נמצא כאן, במדינה? אלפיים שנה יהודים מתו על הסבלנות הזו, אז אנחנו לא נגלה סבלנות?"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014