פירוש שד"ל על התורה 5 כר' / שמואל דוד לוצאטו
עורך: יונתן בשיא.
חמישה חומשי תורה מבוארים מתוך כתב היד המקורי של תלמידי שד"ל - יעקב חי פארדו ויצחק פארדו, כפי שהתגלו בארון הספרים של צאצאיהם ויוצא כעת לאור במהדורה מהודרת.
שיטתו הייחודית של שד"ל, גדול חכמי איטליה במאה ה-19, נחשפת בפירושו המקורי לתורה.
פירושו של שד"ל מהלך בין דבקות במסורת היהודית לפרשנות מודרנית החותרת לאמת מדעית ולרציונאליזם.
סקירה של פרופ' אביעד הכהן, דיקן המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" על המהדורה החדשה של פירוש שד"ל לתורה ( התפרסם באתר עיתון נארץ)
פירוש שד"ל לתורה, כמו האיש עצמו, הוא יחיד ומיוחד בתולדות ישראל, בוודאי בדורות האחרונים. משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, מתרגם, יוצר פורה, פולמוסן, ראש בית מדרש לרבנים, בלשן. קשה להאמין, אך כל אלה מקופלים בדמות פלאית אחת. עד הגיעו לגיל שמונה עשרה הספיק שד"ל (1865-1800) לשלוט שליטה מלאה בעברית, איטלקית, לטינית, גרמנית וצרפתית. לימים הוסיף עליהן כמה שפות שמיות כגון סורית וארמית, סיים פעמיים את לימוד הש"ס כולו, הוציא לאור ספרי שירה ודקדוק, תירגם את משלי איזופוס לעברית וכתב אוטוביוגרפיה.
גולת הכותרת במפעלו הפרשני של שד"ל הוא פירושו לתורה שנלווה לתרגום, מעשה ידיו, של התורה לאיטלקית. הפירוש הופיע בפעם הראשונה בפאדובה, מקום בו כיהן שד"ל כראש בית המדרש לרבנים, בשנת 1871. המהדורה החדשה שלפנינו מבוססת על כתב ידם של האחים לבית פארדו, שגלגוליה נקראים כסיפור מתח בפני עצמו.
הספר ראה אור בזכות מאמציו של אדם אחד, יונתן בשיא, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית ויו"ר קבוצת "מהדרין", מן החברות הגדולות במשק החקלאי. הוא זה שערך, ההדיר והוציא לאור את כתב היד שהיה ברשות משפחתו מזה דורות רבים. בכך המשיך את מפעלו שהחל בהוצאתם לאור של שני חיבורים אחרים של שד"ל: הספר "על החמלה וההשגחה" וספר ה"ויכוח".
פירוש שד"ל מתאפיין בשניים: דבקות בפשט הכתובים ובאמת המדעית ולצד זה קנאות למסורת היהודית ובראשה לעקרון "תורה מן השמים". מתח זה מורגש ומודגש במקומות שונים בפירוש.
מסעו של בשיא אחר פירוש שד"ל לתורה החל בספריית אביו, שם מצא כתב־יד ישן נושן שעליו הכותרת "מלאכת החכם שד"ל מכתב ידי החכם יח"ף בהיותו במדרש הרבנים בפדובה בשנת תקצ"ו ותקצ"ז (1836-7), ואני יצחק אחיו הוספתי בו הנוספות והתיקונים אשר תיקן שד"ל במלאכתו מיום בואי ללמוד במדרש הזה בשנת תר"ג (1843)". מלאכת הבילוש וההתחקות אחר פירוש שד"ל לתורה הביאה למציאת לא פחות משישה כתבי־יד שלו (תופעה נדירה ביותר בעידן הדפוס), חלקם חופפים וחלקם משלימים, שנכתבו במשך למעלה מעשרים שנה ומפוזרים בספריות שונות בעולם.
מעתיק כתב היד, היח"ף, רבי יעקב חי פארדו, היה בחיר תלמידיו של שד"ל, שבאופן טרגי מת בחלוף שנתיים בלבד מעת הגיעו לבית המדרש בפאדובה ואת מקומו בהעתקת כתב היד מילא אחיו הצעיר יצחק פארדו (סבא־רבא של בשיא) על פי הוראותיו של שד"ל.
בפני התלמידים בבית המדרש עמד כתב־יד "מאסטר" של פירוש שד"ל לתורה ובעת שיעוריו והרצאותיו לפניהם, כל תלמיד היה "מעדכן" אותו במחברותיו על פי החידושים שהוסיף עליו שד"ל באותה שנה. מכאן המקור לריבוי כתבי היד ולשינויים ביניהם. כדרך מחברים, לעתים חזר בו שד"ל מפירוש קודם, מלק והגיה ותיקן, ולעתים הוסיף עליו.
השוני בין המהדורות הקודמות והמהדורה הנוכחית, ששימרה כראוי את השינויים בין כתבי היד והתוספות השונים, מאפשר לנו להיכנס — הזדמנות נדירה — ל"מעבדה" של שד"ל ולהתחקות אחר דרך יצירת חיבורו לתורה. על הדרך נגלות לעין המעיין תובנות פסיכולוגיות ופרשניות מרתקות. לדוגמה, בראשית דרכו נטה שד"ל לפרש את הפסוק שנאמר באנשי סדום הצרים על בית לוט, "הוציאה אלינו ונדעה אותם", בפירוש מתון למדי: "שאין טעם 'ונדעה אותם' למשכב זכור, אלא ידיעה לדעת מי הם ולמנוע אחרים מבוא אצלם... למען לא תבואן רגל עני והלך". אכן, לימים שינה שד"ל את עמדתו ונטה לפירוש המסתבר יותר ונעים פחות: "והנה בימי קדם כל העולם היו נוהגים כבוד באורחים, והיו מספיקים להם כל צורכיהם, ובהפך אנשי סדום לא לבד שלא היו מחזקים ידם כלל אלא היו מתעללים בהם במשכב זכר".
כשהוא מגיע לפרשת "מלכי צדק, והוא כהן לאל עליון" מעיר שד"ל שקצת המלכים בימי קדם נטלו לעצמם גם כתר כהונה ועירבו את התחומים השונים: שלטון, דת ומדינה כאחד. אגב כך הוא מביא, כדרכו, ראיות מחוכמת העמים מדברי וירגיליוס. ושמא יטעה הקורא ויחשוב שהמלך הנוכרי "התגייר" והחל לקרוא ולבדוק ב"אל עליון" מעירנו שד"ל שהוא מכוון לגדול האלילים, "כמו שהיה יופיטר אצל היוונים והרומים" ולא לקב"ה. בהמשך אותה פרשה נדרש שד"ל לקושי שעליו עמדו רבים מן המפרשים בפירוש המונח השגור "מחוט ועד שרוך נעל". לכאורה, הן החוט הן שרוך הנעל הם דברים פחותי ערך ומהו לשון "מ... עד..." שנאמרה בהם? לעניין זה מביא שד"ל את פירושו המקורי של ר' וולף היידנהיים שפירש ש"חוט" כאן הוא החוטים שבהם קושרים את השֵיער, ולפי זה משמעות הביטוי אכן מכוונות כנגד שני קצוות הגוף, מעין הביטוי הדומה "מכף רגל ועד ראש".
עניין נוסף ששד"ל מסב את שימת הלב אליו ומעורר מבוכה מסוימת גם אצל בלשנים הבקיאים בעברית בת ימינו הוא הכינוי המקראי ל"בנו של הנכד". כידוע, בלשוננו משמש לצורך זה המונח "נין", אך מלשון המקרא עולה לכאורה המסקנה ש"נין" הוא דווקא ה"בן", בן הדור השני, כמאמר אבימלך לאברהם (בראשית כ"א כ"ב): "אם תשקר לי, ולניני, ולנכדי". לעומת זאת, ה"נכד" במקרא הוא לעתים "שילֵש", בן הדור השלישי, ואילו הנין הוא "ריבֵּעַ". כך משתמע מהנאמר אצל יוסף: "וירא יוסף לאפרים גם בני שלשים", וכך עולה מהפסוק המפורסם "פקד עוון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים" (שמות כ' ד'). אכן, לעתים ה"שילש" מכוון כלפי הנין דווקא: "על בנים, ועל בני בנים, ועל שילֵשים ועל רבעים".
פירוש מעניין נוסף אימץ שד"ל מפיו של תלמידו ר' יצחק פארדו, מעתיק כתב היד הנוכחי, בנוגע לפסוק שנתקשו בו רבים, אחרונים כראשונים: "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה, שכל את ידיו כי מנשה הבכור".
רש"י, כדרכו, לימד סניגוריה על יעקב אבינו והלך בעקבות התרגום שפירש ש"שיכול" זה — לשון "שֵכֶל" וחוכמה הוא, והוא מדגיש, להוציא מדעת הטועים: "בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת". לעומתו מביא שד"ל את פירושי בעלי הפשט, דוגמת הרשב"ם והרלב"ג, שפירשו לשון זו כנגזרת משורש "ס.כ.ל.", עניין מעוקם ונפתל, כלומר ששם ידיו באלכסון, ומוסיף ומביא את דעת האברבנאל שפירש לשון זו כנגזרת מלשון "סכלות", אי ידיעה וטיפשות, הרומזת למצבו הנפשי הקשה, כביכול, של יעקב אבינו באותה שעה שבה "כהו עיניו מזוקן לא יוכל לראות".
אכן, בחושו הביקורתי מעיד שד"ל שלמרות ש"להוראה זו השתמשו המתפלספים שבימיו [=של האברבנאל], אין זו הוראת הפועל הזה במקרא".
אחר כל הדברים האלה מאמץ שד"ל דווקא את פירושו המקורי של תלמידו: "והנכון כדעת תלמידי יצחק פארדו, 'עשה ידיו סכלות', נתן אותם באופן שהרואים יחשבו שאין בהן דעת". והרי לנו גם שיעור בפרשנות וגם שיעור חינוכי שבו הרב שד"ל מאמץ דווקא את דעת תלמידו הצעיר ומבכרו על פני כל הפרשנים הגדולים.
