תתארו לכם עולם עצוב, פחות יפה ממה שהוא ככה. עולם של רעב ומחלות לצד רופאי אליל ובעלי שם, עולם של פוגרומים ואנטישמיות לצד גדולי תורה וספרי קודש. עולם של חלומות ותקוות שמתנפצים על סלע המציאות. ברוכים הבאים לעולם של 'נחמיה'.
'נחמיה', ספרו השלישי של יעקב צ. מאיר, עוסק באחת התקופות הסוערות והמטלטלות ביותר בתולדות עם ישראל, אי שם בדמדומיה של המאה ה-17, תקופתו של אחד, שבתי צבי שמו.
היום, ממרום עמדת התצפית הנוחה של ההיסטוריה, ניתן לשפוט את אותו האיש כמשיח שקר ואת מאמיניו כהולכי שולל, אך בזמנם, במהלך התרחשות האירועים עצמם, ההמונים נהו אחריו. העולם היהודי היה כמרקחה, תערובת של תקוות, תאוות בצע ושיגעון גדלות שטפה את היבשת, והכול היה נראה כעומד להשתנות. אל תוך הקלחת הרותחת הזאת מטיל מאיר את נחמיה, לעיתים מקובל אשכנזי, לעיתים בעל שם ולעיתים פשוט גנב. כזה הוא נחמיה.
הספר מתחיל בלמברג, פולין-קטן בלשון היהודים, והולך ומתרחב לסיפור חובק ארצות ויבשות. נחמיה, היהודי הנודד, נוסע ברחבי פולין לאורכה ולרוחבה, ממשיך אל מרחבי אירופה ומגיע עד לקושטא הרחוקה שבטורקיה, עד המשיח. במהלך הדרך הוא מבקר במקומות ופוגש באנשים שכמו יצאו מתוך ארון הספרים ולבשו לכבוד הספר עור ועצמות. שמות של רבנים מפורסמים כמו רבי דוד סגל (הט"ז) ור' שבתאי כהן כץ (הש"ך) נזרקים כלאחר יד, אך כמוהם גם פרומה הכפרית הגסה, איסרל מרקיד הדובים והכומר ארמיה.
בליל של ישן וחדש, אמת ובדיה נטווים ביד אומן לכדי מארג עוצר נשימה, שאולי איננו נאמן לאמת ההיסטורית אך בהחלט משקף את רוח התקופה. לא צריך להיות פולני כדי לדמיין את הבתים הכפריים המתוארים, לטעום מן הבורשט של פרומה ולחוש ביראת הרוממות כלפי הרב הט"ז. אירופה הישנה ומסורת בית אבא (או יותר נכון סבא של סבא של סבא) מפעפעים מכל עמוד ועמוד בספר, וגם אם לא מעלים געגועים, שכן הכותב לא טורח לייפות את המציאות הקודרת, בהחלט מעוררים זיכרונות ומחשבות.
הספר כתוב בשפה גבוהה ובהחלט לא יומיומית, דבר שגרם לי בתחילה להרים גבה או שניים, אך בהמשך השתלב לגמרי בעלילה ובדמויות המתוארות, באופן שמאפשר לקורא לשקוע לתוך הסיפור ולהיות לפחות לכמה שניות שם, עם נחמיה. הדבר מאפשר לנו להצליח לשכוח לשעה-שעתיים את סופו הידוע מראש של הסיפור ולהתלבט עם גיבוריו: משיח או לא משיח?
לצד נושאים כאובים כמו משיח שקר, פרעות ת"ח ות"ט וחולי צרעת, תמצאו ב'נחמיה' גם שודד ים יהודי, תוכי ששורק פסוקים בחרוזים ואדם בעור של דוב. ייחודיותו של הספר נובעת מהאופן הקליל והלא יומרני שבו הוא כתוב. ניכר שהכותב מצוי היטב במכמניה של התרבות ושל התקופה שהוא כותב עליה, והדבר משתקף דווקא בטון הלא מתאמץ ובנונשלנטיות של הדמויות והעלילה. היכולת הזאת, לקחת רגע היסטורי מהקודרים בתולדות עמנו ותפאורה לאו דווקא נוצצת והוליוודית ולהנגיש אותם לקהל הישראלי בצורת ספר מרתק, משעשע ומחכים, היא - לפחות בעיניי - הצלחה מסחררת של מאיר.
אז אם במקרה עדיין לא קראתם, ואם אתם מחפשים מה לקרוא בשבת הקרובה, אז 'נחמיה' הוא חד משמעית ההמלצה שלי. אתם תיהנו, תחכימו ואולי על הדרך, לכו תדעו, תלמדו גם איזו תרופת אליל.
