פרשה ופשרה 2 כרכים | משה גרילק

בעוד לילה | ראובן טבול
               

בעברית יהודית חדשה ועתיקה, מפליא ראובן טבול לצייר את ירושלים– של–לילה כפרדס רב קסם וסוד, ורוקם דמויות ועולמות מלאי בדידות ותקווה, תוגה וכיסופים, וחסד אנושי נוגע ללב.

ליל כסלו סחוּף רוחות וגשם מטלטל בניין ירושלמי אחד משלוותו: בלילה הזה יצֵאו כל דיירי הבניין למסע של גילוי וכיסוי שאל קִצו יגיעו שונים משהיו. סיפוריהן של הדמויות שלובים ומשתקפים זה בזה כפנים שונות של אותו הסיפור.

בקומה הראשונה גר ר' יודה, אלמן מבוגר. חפציו כבר ארוזים ובקרוב הוא עומד לעבור לדיור מוגן. להפתעתו הוא מגלה כי איבד את מפתח ביתו ונאלץ לבלות את הלילה ברחובות העיר, מלווה בחבורה של טיפוסים משונים שנאספו סביבו. בקומה שמעליו גר אורי הצעיר. כותב וקודח וחולם, מבקש לפצח את סוד המילה הנכונה, ובינתיים מתפרנס מתליית מודעות - אבל ושמחה - על לוחות ברחבי העיר עם שותפו לעבודה, ר' שלמה אברהם הגרֵ הצדיק. בקומה השלישית גרה תמר עם שלושת ילדיה, שבעלה–אהובה קם יום אחד ונעלם. והיא עוד מחכה לו. טלפון אחד שולח אותה אל הרחובות הגשומים במרוצה נרגשת, מתנשפת. הלילה היא חייבת למצוא אותו. ומעל כולם גרים בעלי הבניין כולו, הזוג שטיינברג הקשיש, רבקה ונחום ניצולי השואה. כל אחד מהם אוהב וחומל ושותק ושומר מזולתו סוד גדול שמעולם לא נחשף. ייתכן שאינם מי שחשבו שהם. הלילה יתהפכו חייהם.

וכולם בודדים ומחפשים וכמהים, וכולם סודות המשתוקקים להתגלות, וכולם מבקשים לדעת מנין באו, לאן הם הולכים, ובפני מי הם עתידים לתת דין וחשבון.

המחבר, ראובן טבול הוא מחנך, מלמד תורה ומרצה לספרות. ב– 2002 ראה אור ספרו הראשון, מענה (תמוז). מפרסם מאמרים תורניים  וסיפורים קצרים מעל במות שונות.

כריכה רכה | 174 עמ'

הצטרפו להרפתקה הסוחפת של 'תריג בתעלומת האי', בדרך תפגשו בעשרות סיפורי צדיקים, משלים ומדרשי חז""ל מפתיעים.

תנחום, רובי, ישראל וגדי הם חברים בלב ונפש, והם ילדים רגילים לכל דבר. רק שמידי פעם קורים להם דברים ממש לא רגילים...

כשבמהלך שיט כיתתי בנחל הירקון החלו לרדת גשמים עזים, הם לא ידעו שהעובדה שאין להם מטריה, זה הדבר האחרון שצריך להטריד אותם...

בְּעֹמֶק הַיָּם נֶאֶבְקוּ תַּנְחוּם, רוּבִי, יִשְׂרָאֵל וְגָדִי בַּגַּלִּים הַסּוֹעֲרִים. “בּוֹאוּ נִצְעַק, אוּלַי יִשְׁמְעוּ אוֹתָנוּ וּמִישֶׁהוּ יָבוֹא לַעֲזֹר?!” הִצִּיעַ תַּנְחוּם. “הַצִּילוּ!!! יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ??? שׁוֹמְעִים אוֹתָנוּ??? הַצִּילוּוּוּ!!!” הֵם קָרְאוּ.

אֲבָל צַעֲקוֹתֵיהֶם הַנּוֹאָשׁוֹת נִבְלְעוּ בַּגֶּשֶׁם וּבְרַעַשׁ הָרְעָמִים, וּמִמֵּילָא לֹא הָיָה אַף אֶחָד שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָם חוּץ מֵהַדָּגִים וְהַכְּרִישִׁים שֶׁבַּיָּם. הַגַּלִּים גָּבְהוּ מֵרֶגַע לְרֶגַע, וְהַסִּירָה הַקְּטַנָּה הִטַּלְטְלָה מִצַּד לְצַד. “תַּחְזִיקוּ חָזָק!!!” צָעַק תַּנְחוּם.

“הַכֹּל מִסָּבִיב רַק מַיִם! נִסְחַפְנוּ לְתוֹךְ הַיָּם הַתִּיכוֹן! פָּסַק רוּבִי, “בְּנַחַל הַיַּרְקוֹן אֵין גַּלִּים! הִגַּעְנוּ לַיָּם!” הַדְּבָרִים חִלְחֲלוּ לְלִבָּם שֶׁל יַלְדֵי הַחֲבוּרָה. רוּבִי הִמְשִׁיךְ בִּדְבָרָיו: “לֹא רוֹאִים כְּלוּם, אֵיזֶה עֲרָפֶל, וְאֵיזֶה קֹר!”

הַגֶּשֶׁם הָיָה סָמִיךְ וְרוֹעֵשׁ, הַגַּלִּים הָיוּ גְּבוֹהִים וְהָרְאוּת קָשָׁה מְאֹד. לְפֶתַע יִשְׂרָאֵל הִבְחִין שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁלְּפָנָיו רֵיק. “גָּדִי??? הוּא קָרָא, “גָּדִי לֹא כָּאן!!!” “מָה?” צָעַק תַּנְחוּם בְּנִסָּיוֹן לְהִתְגַּבֵּר עַל רַעַשׁ הַגֶּשֶׁם, “אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ!” “אֲנִי לֹא רוֹאֶה אֶת גָּדִי!” צָרַח יִשְׂרָאֵל בִּמְלֹא גְּרוֹנוֹ. “אַתָּה בָּטוּחַ???” שָׁאַל תַּנְחוּם וְסֵרֵב לְהַאֲמִין, “אֲנִי לֹא רוֹאֶה כְּלוּם! תַּרְיָג, תְּנוּ יָדַיִם!”

הַיְּלָדִים הוֹשִׁיטוּ יָדַיִם זֶה לְזֶה מִבַּעַד לָעֲרָפֶל וְהַגֶּשֶׁם הַכָּבֵד. הֵם הִרְגִּישׁוּ שָׁלוֹשׁ יָדַיִם נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ. “הַיָּד הַתַּחְתּוֹנָה הִיא שֶׁלִּי”, אָמַר תַּנְחוּם, “וְהַיָּד הָאֶמְצָעִית הִיא שֶׁלִּי”, הוֹסִיף רוּבִי, “וְהַיָּד הָעֶלְיוֹנָה הִיא שֶׁלִּי”, סִכֵּם יִשְׂרָאֵל. חָסְרָה יָד, הַיָּד שֶׁל גָּדִי. וּפִתְאוֹם הֵם הֵבִינוּ – הַגָּרוּעַ מִכֹּל קָרָה! וְהֵם צָעֲקוּ יַחַד בְּאֵימָה: “גָּ-דִ-י  נָ-פַ-לְ לַ-יָּ-ם!!!” גָּ-דִ-י-י-י-!-!-!”

בְּאוֹתוֹ רֶגַע, מַה שֶּׁהֵחֵל כְּשַׁיִט מְהַנֶּה בְּסִירַת מְשׁוֹטִים הָפַךְ לְהַרְפַּתְקָה מְלֵאַת תַּהְפּוּכוֹת…

וּמַה שֶּׁהֵחֵל לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים – בִּזְמַן שֶׁגָּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַלֹּא נוֹדָע – מִתְחַבֵּר לְשַׁרְשֶׁרֶת אֵרוּעִים שֶׁמַּתְחִילִים בְּנַחַל הַיַּרְקוֹן, מַמְשִׁיכִים לְאִי מִסְתּוֹרִי, וּמִסְתַּיְּמִים בְּלֵב מִנְהֲרוֹת הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

מִיהוּ ‘צֶפַע’, וּמַהִי הַמְּשִׂימָה שֶׁהוּא מְיַעֵד עֲבוּר סָעִיד הַקָּטָן? לְאָן מוֹבִילוֹת הַמְּגִלּוֹת הָעַתִּיקוֹת, שֶׁמֻּסְתָּרוֹת בְּתוֹךְ תֵּבַת אוֹצָרוֹת בְּאִי הַמִּגְדַּלּוֹר? מִי הֵם ‘לוֹבְשֵׁי הַגְּלִימוֹת’, וּמַהִי הַשָּׂפָה הַמְּשֻׁנָּה בָּהּ הֵם מְדַבְּרִים? הַאִם תַּרְיָג יַצְלִיחוּ לְהִתְמוֹדֵד עִם הַסְּעָרָה אֵלֶיהָ נִקְלְעוּ בְּלֵב הַיָּם? וּמִיהוּ הֶחָבֵר הַחֲמִישִׁי שֶׁמִּצְטָרֵף לַחֲבוּרַת תַּרְיָג?

הִצְטָרְפוּ לַהַרְפַּתְקָה הַסּוֹחֶפֶת שֶׁל ‘תַּרְיָג בְּתַעֲלוּמַת הָאִי’.

זהו מסע ארוך ומרתק בלשונו המתוקה של הרב קרליבך, המביא ממטעמי המדרשים והחסידות בחן המיוחד לו.

בראשית הוא הסיפור של השבת, שהוא הסיפור של העולם והסיפור של הקדוש ברוך הוא. וכאן מתחיל הסיפור של עם ישראל.

בספר שלפניכם לוקטו פרקי לימוד השייכים לפרשת השבוע, שנאמרו מפי ר' שלמה קרליבך במגוון אופנים – הופעות, שיחות חולין, שיעורים וראיונות – ונשמרו בסרטים ובהקלטות שמע.

אבן שלמה מבאר עד כמה דברי התורה שאנו לומדים קרובים אלינו הרבה יותר מכפי שחשבנו. לר' שלמה הייתה קרבה עצומה בינו לבין כל מילה שיצאה מפיו. הוא היה התורה שלימד, הוא היה התפילות שהתפלל, הוא היה השירים ששר.

התורות שבספר זה אין מטרתן רק להיקרא, אלא הן מכוונות לכך שהלומד ייהנה ויחווה אותן כ"ניגונים קדושים". בסופו של דבר הן מיועדות ללמדנו כיצד לחיות "חיים קדושים". ספר זה מסייע להפוך את תורותיו של ר' שלמה לנגישות יותר עבור כל אחד מאתנו, כדי שנוכל להיטיב לצעוד במסע החיים שלנו (מתוך המבוא, הרב שמואל חיים אינטרטור).

"כשאני הייתי בן ארבע, חמש ושש, לא הייתה לי מחשבה אחרת מלבד להיות מורה גדול ורב גדול. אני זוכר שכשהייתי בן חמש, כבר נדנדתי לאבא שלי. אמרתי לו שכשאגדל אכתוב ספר עצום. אבל איך יקראו לספר? קניתי עשר מחברות ובחרתי שם, 'אבן שלמה'. עדיין לא היה לי מה לכתוב, אבל היו לי המחברות" (מתוך ראיון עם ר' שלמה קרליבך).
לצפייה בעמודים לדוגמא מתוך הספר "אבן שלמה" לחץ כאן

מהדורה שנייה | תש"פ | 343 עמ' | כריכה קשה

דברי שיר