מדרש פתרון תורה לרב האי גאון | זכרון אהרן

השם הילקוט  השם 'פתרון תורה' מופיע בקולופון אולם, ייתכן שזהו השם  שהעניק סופר כתב היד לחיבור, ולא עורך החיבור עצמו.

מבדיקה שערך נ' אלוני ברשימות ספרים שהתגלו בגניזת קהיר, הוא הגיע למסקנה ששמו המקורי של החיבור היה 'מדרש התורה'.

הוא הראה שהכינוי 'פתרון' היה שגור בידי הקראים, בעוד שהחכמים הרבניים העדיפו את הכינוי 'פירוש'.

אלוני הסיק מכך, שהשם 'פתרון תורה' ניתן לילקוט בידי אחד ממעתיקי כתב היד, שהיה שייך לעדת הקראים.

שאלת ייחוסו של הילקוט קשורה לפיוטים המופיעים בראש כל פרשה בילקוט. כאמור, כל פרשה
פותחת בפיוט החתום בשם האיי. א"א אורבך, המהדיר של הילקוט, סבר שאין קשר בין הפיוטים
שבראש הפרשות לבין הילקוט עצמו, ושיער שהילקוט התחבר בידי חכם או דרשן שפעל בתקופת רב
האיי גאון. לדעתו, חכם זה הנציח את שם רב האיי גאון בסוף הפיוטים. אלוני קבע, על סמך רשימות
ספרים מן הגניזה, המזכירות פירוש על התורה של רב האיי גאון, שרב האיי גאון עצמו חיבר את
הילקוט, והוא זה שכתב את הפיוטים שבראש הפרשות.

חוקר הפיוט ע' פליישר, חקר את הפיוטים שבראש הפרשות בילקוט על פי הצורה, החריזה, הלשון
והתכנים שלהם, והגיע למסקנה שנתוני המקום והזמן העולים מהם תואמים את המקום והזמן של רב
האיי גאון. פליישר סבר, שלמרות רמתם הירודה יחסית של פיוטים אלו, רב האיי גאון עצמו חיבר
אותם, מכיוון שלא מתקבל על הדעת שפייטן אחר בזמנו של רב האיי גאון יחתום בשם האיי כשמו של
הגאון, מבלי לתת סימן שהוא איננו רב האיי גאון עצמו. כמו כן, פליישר שיער שלא סביר שרב האיי
חיבר פיוטים אלו לצורך אחר, והם הובאו אל הילקוט בידי מחבר הילקוט, אלא רב האיי חיבר את
הפיוטים במיוחד על מנת לקשט את הילקוט. לכן, פליישר שיער שרב האיי גאון לקח חלק באחד
משלבי העריכה של הילקוט.

לשון הילקוט
לשון הילקוט הוא כלשון מקורות חז"ל שהובאו בו, כלומר עברית, ארמית גלילית וארמית בבלית.
מחבר הילקוט הקפיד בדרך כלל על מסירה מדויקת של המקורות שעמדו לפניו, ושמר על הכתיב
המקורי של המקורות הארץ ישראליים. אולם, יחד עם זאת, ניכרת השפעה של הכתיב והתחביר

זמן הילקוט ומקומו
שאלת זמנו ומקומו של הילקוט תלויה בשאלת ייחוסו. א"א אורבך, הניח כאמור, שאין ללמוד מזהות
מחבר הפיוטים שבראש הפרשות בילקוט על זהות מחבר הילקוט עצמו, ולכן בחן את זמנו של הילקוט
מהיבטים אחרים. הוא בדק את המקורות שעמדו בפני בעל הילקוט, וציין שהמקור המאוחר ביותר
שבעל הילקוט עשה בו שימוש הוא ספר השאילתות לרב אחאי גאון )אמצע המאה השמינית בבבל(. כמו
כן, בעל הילקוט מזכיר את החכם הקראי בנימין נהאונדי )אמצע המאה התשיעית( ומצטט מתוך
פירושו. אורבך שיער, כי הילקוט התחבר בסוף המאה התשיעית או בתחילת המאה העשירית בבבל. כך
סוברים גם החוקרים הרואים ברב האיי גאון את מחבר הילקוט, או אחד מעורכיו. י' ברודי, לעומת
זאת, מציע לאחר את זמנו של הילקוט, מכיוון שבעל הילקוט עשה שימוש נרחב במקורות ארץ
ישראליים, דבר שלא היה נפוץ אצל גאוני בבל לפני רס"ג.