מנחת יהודה רוחות מספרות | רבי יהודה פתיה

הרב פתיה נולד בבגדד בשנת 1859 ונודע עוד בצעירותו כתלמיד חכם ומקובל מובהק. בצעירותו למד בכמה ישיבות, ובהן גם בית המדרש הנודע לרבנים "בית זילכה", שבו למדו ולימדו באותן שנים גדולי החכמים של העדה הבבלית. כשהיה בן 23 החליט להקדיש את חייו ללימוד תורת הנסתר ולעיסוק בה, ועד מהרה הוכר כחכם ומקובל שבכוח לימודו ותפילתו ביכולתו לרפא חולים, לגרש שדים ולהביא להגשמת משאלותיהם של ההמונים, שהחלו לצבוא על דלתותיו בכל שעות היום והלילה.

רב המקובל יהודה פתיה, שבית הכנסת "מנחת יהודה" בשכונת מחנה יהודה נושא את שמו, עלה לארץ מבגדד שלוש פעמים. בפעם הראשונה היה זה בשנת 1905, ובשהותו הקצרה בירושלים הספיק להוציא לאור את ספרו הכמוס עד אז, "יין הרקח", המהווה ביאור לשניים מחלקי הזוהר החשובים ביותר – האידרא רבה והאידרא זוטא. בתחילה, כך מסופר, סירב הרב המקובל לפרסם ברבים את ספרו, ורק מששמע מפי מקובלים אחרים כי רבי שמעון בר יוחאי עצמו מחכה אף הוא בשמים להופעתו – שוכנע להוציא את הדברים אל האור. 

אלא שלמרות רצונו לא הצליח הרב פתיה להשתקע בארץ. כך החליט לחזור לבגדד, ובה נשאר עד שנת 1923. באותה שנה שם את פעמיו בשנית לירושלים. לאחר זמן קצר מצא עצמו חוזר פעם נוספת על עקבותיו, וזאת הפעם נותר בבגדד עד שנת 1934. רק בניסיונו השלישי לעלות ארצה צלח הדבר בידו, ובירושלים התגורר עד פטירתו בשנת 1942. הרב פתיה הפך לאחד המקובלים הנודעים והאהובים ביותר על כלל הציבור הירושלמי, וסיפורי המופת המסופרים מדור לדור על גדלותו, על אופיו ועל יכולותיו המיסטיות סובבים בעיקרם סביב בית הכנסת הנושא כיום את שמו.   

בירושלים פעלו בראשית המאה העשרים עשרות חכמים מקובלים, וחלקם נודעו אף הם בציבור והפכו למוקדי עלייה לרגל ליהודים בני כל העדות. הנודע שבהם היה הרב חיים שאול דוויק הכהן (השד"ה), ראש ישיבת "רחובות הנהר", שפעלה עשרות שנים בשכונת הבוכרים. ואולם משעה שעלה לירושלים "הארי מבבל", כפי שכינו חלק מן המקובלים את הרב פתיה, פקד את ביתו הקטן שבשכונת מחנה יהודה זרם כמעט בלתי פוסק של תלמידים, חכמים ויהודים מן השורה, שביקשו לזכות ולו במעט מן האור שהפיצה דמותו הקטנה.  זכו באותן שנים גם לקמעות מעשה ידיו, ותוך כך המשיכו להיקשר לדמותו סיפורים פלאיים ששיקפו את ההערצה שחשו כלפיו כל יושבי העיר.

ואולם, מה ששבה את דמיונם של רבים, מעבר לכוחותיהם המופלאים של הקמעות שחילק – אשר אחדים מהם ניתן למצוא עד היום בבתי כנסת שונים בירושלים – היה התגייסותו המיוחדת לעצירת התקדמותם של הכוחות הנאציים, שכבשו בסערה את מדבריות צפון אפריקה והתקדמו כמעט ללא הפרעה לכיוון ארץ-ישראל. פעולה מיסטית זו זכתה לתיאורים חוזרים ונשנים. כך למשל תיאר את הדברים הרב הסופר חיים סבתו: "הם עשו זאת בעצת הארי שבחבורה, הצדיק הבגדדי המלומד בנסים הרב פתייה, שאחרי שאלת חלום ציווה לכל אחד מן החבורה ללכת למקום אחר להתפלל" (ח' סבתו, בואי הרוח, עמ' 25).

הרב פתיה ארגן באותה העת קבוצות של מקובלים שיתפללו בקברי צדיקים בכל רחבי הארץ, נשא תפילות בנוסח מיוחד בירושלים, שבהן השתתף מלבדו גם קובץ מקובלים קשישים, ואפילו שכר כלי טיס שאמור היה להקיף את ארץ-ישראל כמה פעמים, תוך שהוא עצמו מתפלל כל העת לשמירת הארץ מן המזיקים. בסופו של דבר, כידוע, נהדף צבאו של רומל בפני הצבא הבריטי ביולי 1942, בקרב אל עלמיין הראשון, וכל זאת חודשים אחדים לפני פטירתו של הרב פתיה, שהוחזק בעיני רבים כמי שבתפילתו סיכל את רוע הגזירה.

 

הרב פתיה נפטר בכ"ז באב ה'תש"ב 1942 ונטמן בנקודה הגבוהה ביותר בחלקה הבבלית בבית הקברות בהר הזיתים.