מעגל השנה 4 אייר - אב | צ. רוזנברג

כמים לבך - מסע נשי בימי בין המצרים | הרבנית ימימה מזרחי

בימים האלה מתקרבים לקב"ה דרך הצער. זו עובדת חיים; כשם שתינוק נולד דרך הצירים, כך המשיח נולד במשעולי הצער. ההבדל היחיד הוא שמחדרי הלידה בוקעות צעקות, ואילו בחודש אב המילים כבר לא יוצאות מהפה. האבל של שלושת השבועות ושל תשעה באב מגולם בצער הנשים בדורנו.

הספר "כמים לבך" מנסה לצעוד בזהירות בין המצרים המסמנים את גבולות הקודש, החול והים. ממושגים כמו משיחיות וגאולה ננסה לרדת אל נבכי ביתינו הפרטי הנלחם על קיומו. נביט עין בעין בשמחה החסרה כל כך בזוגיותנו, בהורות שלנו, בעצמיותנו. ננסה להבין את הגעגוע המובנה שאנו חשים דדוקא כשמהו חדש נבנה. נביט בחצי הכוס השבורה ונדע שהיא מבשרת חופה חדשה, שונה מזו שחלמנו עליה ומופלאה ממנה בהרבה. 

שם החיבור, "כַמַיִם לִבֵך", לקוח ממגילת איכה: ׁ"שִפְכִי  כַמַיִם לִבֵך נֹכַח פְנֵי ה'" (איכה פרק ב' פסוק י"ט).

אלו המילים המתאימות ביותר לתיאור עוצמת המסע הנשי בין המצרים, מסע שמתנקז לתפילה ולדמעה שעל הלחי.

"קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָ (בַלַּיְלָה) לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, שִׁפְכִי כַ מַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'... גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְ פָּא לָךְ" (מתוך מגילת איכה). המים והים יופיעו שוב ושוב במגילה המתארת את החורבן הגדול ביותר בתולדות העם היהודי. כך נפגוש אותם גם בימי תמוז ואב, ימי "בֵּין הַמְּצָרִים", זה לצד זה: הים הכחול של הקיץ כשלצדו דמעות מלוחות: "עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם" (שם).

מדוע כאנשים בכלל, וכיהודים בפרט, כה קשה לנו להרגיש שמחה שלמה? למה כשהאישה, גיבורת מגילת איכה, אמורה להתרונן – "קוּמִי רֹנִּי" – למה דווקא אז היא שופכת לב כמים? מדוע דווקא בחתונה לא נותנת לנו ירושלים לשכוח אותה; והאם נדונו, כיהודים, שלא לחוש לעולם חופש גדול מבלי להצר את צעדינו בימי בין המצרים?! האם לא אמור המספר תשע לבשר תשועה, לבשר לידה, ואם כן, למה יהיה היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי תשעה באב דווקא? מה יש לו ללב שנצרב כל הזמן באותו זיכרון ישן?