תיקו -101 ויכוחים גדולים של היהדות | חיים נבון

איך ב-75 שנה התגבשה החברה הישראלית, ולמה אנחנו לא מרגישים את זה?

מזמן לא נשמעו בישראל כל כך הרבה חששות ממלחמת אחים; אך צריך לזכור שהסכנה הזאת צצה דווקא כשיש אחים. מתקרבים ורבים טוען שאכן אנחנו, הישראלים, קרובים היום אלה לאלה יותר מאי - פעם; שהחברה הישראלית עברה בשבעים וחמש שנותיה. תהליך של התגבשות והתקרבות; שנוצר בה לראשונה מרכז כובד דומיננטי; ושדווקא התהליך הזה מביא אותנו לשעה נפיצה במיוחד.

אין היום בישראל פולמוס חריף על שאלות גורליות של שלום ומלחמה. גם בתחום הזהות איננו מאוד רחוקים: למרות החשדנות ההדדית, מעטים רוצים למחוק את האופי היהודי של המדינה, ומעטים מתכחשים לאופייה הדמוקרטי. אם כך, למה יש בינינו מריבות כה מרות?

"ר' יהודה, כל כך התרחקנו עד שאנחנו אפילו לא מתווכחים". בחברה הישראלית כולה מתחולל תהליך הפוך: אנחנו מתקרבים, ובגלל זה אנחנו לא מפסיקים להתווכח ולריב. ההיסטוריה היהודית מלמדת שזהו רגע מכריע שיכול להביא אותנו להסלמה או לאיחוי. הבחירה כולה שלנו.

חיים נבון הוא רב, הוגה, סופר פורה ופובליציסט. צבין ספריו: הדר הטובה, גשר בנות יעקב, תיקו, לא תקין, מדינה קטנה לעם גדול ועוד.

תקינות פוליטית אינה נימוס. היא ביטוח של השקפת עולם כוחנית ועצובה, הרואה את כל מעגלי חיינו כמאבק לחיים ולמוות בין חזקים למוחלשים. בתפיסה הזאת הדיבור אינו ביטוי בריא של קשר בין אנשים, אלא טכניקה מרושעת של דיכוי נכלולי, ולפיכך יש לעקוב אחריו ללא הרף בחשדנות ובכוחנות, לסתום פיות ולצנזר דעות.

הספר "לא תקין"  מערער על הגישה הזאת. הוא מנתח את מקורותיה של התקינות הפוליטית ושל התיאוריות התומכות בה, מצביע על השלכותיהן ההרסניות בעולם של המאה ה-21, ובעיקר- מציע להן חלופה. באמצעות ניתוח של מקורות יהודיים קלאסיים הוא מפתח השקפה עמוקה, מתוחכמת ושונה בתכלית על האדם, החברה והשפה. לפי ההשקפה היהודית הזאת, יחסים אנושיים אינם רק יחסי כוח; החברה אינה רק מערך דיכוי; ודיבור אנושי אינו שדה מוקשים, אלא מחווה של שותפות ואהבה.

הרב חיים נבון הוא רב, הוגה, סופר ופובליציסט. כתב בין היתר את רבי-המכר "חווה לא אכלה תפוח",

מכים שורשים הוא מפת הקרבות למלחמת התרבות של המאה העשרים ואחת. בתקופה המודרנית העצימה התרבות המערבית עוד ועוד את חשיבותה של הבחירה האישית. בעידן הפוסטמודרני לבש המהלך הזה צביון גרוטסקי, קיצוני ומסוכן. כל זהות מתוארת כמגבילה את חופש הפרט, ולכן מנסים לפרק אותה ולעקור כל שורש. עם, קהילה, משפחה – כולם משמשים היום יעד למתקפה עזה ואת כולם מנסים להרוס ולפורר. אפילו הזהות המגדרית או האישית מתוארת כאשליה דכאנית. בכסות הדגל הבדיוני של מאבק בדיכוי, גוזלים מהאדם כל עוגן ומרוקנים מתוכן את כל מעגלי זהותו הבריאים. מכים שורשים ממפה את חזיתות המאבק הזה, מתאר את מקורותיו בעבר ההיסטורי ובתולדות הרעיונות ומזמן אותנו למסקנה נחרצת: בלי שורשים לא יהיה גם פרי.