תקנת השבים - מעמדו של עבריין שריצה את עונשו / נחום רקובר
תשס"ו, כריכה קשה. 744 עמ'
נושא המחקר הוא השקפת המקורות היהודיים על אחת מזכויות האדם הבסיסיסיות, זכותו של העבריין לשיקום חברתי לאחר שריצה את עונשו.
מה צריך להיות יחסה של החברה אל העבריין החריג? האם יש לנדותו ולהתרחק ממנו או שמא יש לחתור להשיבו אל חיק החברה ?
האם העובדה שנתפס אדם פעם בקלקלתו תלווה אותו בכל אשר יפנה ותקבע את גורלו אף בעתיד, או שמא זכאי העבריין לאחר שריצה את עונשו
לפתוח דף חדש בחייו ולעסוק בכל דבר אשר יחפוץ בו בליט שירדוף אחריו כצל כתם העברה שעבר ? האם כיוון שעבר אדם עברה,
גורלו להידחות אל שולי החברה לבלתי שוב אליה כשווה בין שווים ? שאלה זו נשאלת לגבי מי שעבר עברה חמורה, ועוד יותר לגבי מי שעבר עברה קלה.
השאלה נחלקת למעשה לשני חלקים: החלק הראשון עניינו זכויותיו המשפטיות של עבריין שריצה את עונשו: כלום הוא רשאי להתעסק בכל עיסוק ולהתמנות
לכל מינוי, והאם הוא יכול לחזור למשרתו הקודמת וכיוצא בזה; והחלק השני עניינו דרכי רישום ההרשעה ופרסום המידע בדבר ההרשעה, משום שפרסום מידע
מעין זה עלול להיות בעוכריו, הן מבחינת פגיעה בשמו הן מבחינת שלילת אפשרויות העיסוק העומדות לפניו.
במדינת ישראל, עוגן נושא זה בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981.
החיבור פותח ביסודות ה'תשובה' ובהשפעתה של ענישתו של העבריין. לאחר מכן, הוא בוחן את הדרכים שהוצעו להסרת תו הקלון ממי שחטא וקיבל את עונשו
ולהכרה בו כ'אח' ואת התקנות שניתקנו. בהמשך, בוחן הספר את הסייגים להחזרת העבריין שריצה את עונשו לתפקיד ששימש בו קודם שחטא.
שיקול חשוב כשמכריעים בשאלה אלה הוא אם שב העבריין מחטאיו, אלא שהתשובה תלויה בהליכים נפשיים ורוחניים של האדם, ועל כן ניצב מי שצריך
לבחון אם העבריין שב בתשובה אם לאו בפני קושי גדול. בבעיה זו התלבטו הפוסקים כל אימת שנזקקו לדון בשאלהב אם התחוללה תמורה אצל העבריין
ושוב אינו כפי שהיה. כפי שנראה להלן, התלבטות זו מלווה הרבה מן הדיונים שבספר.
בנספחים לחיבור זה, נדונה גם משמעותה של האמרה 'מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין', וכן ההקבלות שבין הוראות
חוק המרשם הפלילל ותקנת השבים, התשמ"א-1981 למקורות היהודיים.
